שאלה: תשעים אחוז מהאנשים לאחר תרגול יוגה נראים שלווים יותר ונראה כאילו משהו בתווי הפנים שלהם משתנה. אין ספק כי זוהי השפעה של מצב תודעתי, אך מן הסתם, גם גורמים פיזיולוגיים מתלווים לזה. מה קורה פיזית בגוף ולמה אנשים מרגישים כל כך טוב אחרי תרגול?
רשימת היתרונות הפיזיולוגיים של היוגה היא ארוכה מאוד, חלקם מושגים בטווח הקצר וחלקם בטווח הארוך. בתשובה אנסה להתמקד ביתרונות לטווח המידי, כלומר, ליתרונות היכולים להיות מושגים במהלך שיעור בודד, כאלה שבעקבותיו נצא בתחושה שיצאנו מהשיעור קצת אחרת ממה שנכנסנו אליו.
באימון אנחנו עובדים על שלושה מישורים: שרירים, עצבים ותודעה (מיינד). החוט המקשר בין כל אלה הוא הנשימה. באופן הפשוט ביותר, כאשר אנו מותחים את השרירים ועובדים אתם בצורה נכונה, משתחררים אזורים מכווצים בגוף, לשלד מתאפשרת חזרה למצבו הטבעי ועקב כך ישנה הקלה על כאבים. התארכות השרירים לא קשורה אך ורק לשרירים, אלא גם למערכת העצבים. כששריר נמתח, הדבר הראשון שיעצור אותו הוא מערכת העצבים, אשר מאותת ששריר מגיע למקום לא מוכר ומזהה זאת כסכנה. האותות המועברים יוצרים כיווץ ואם ננסה להמשיך ולמתוח ייווצר כאב. באימון אנחנו מתקרבים לגבול המתיחה ובכך מחנכים מחדש את מערכת העצבים, שמזהה את המקום הלא מוכר כמוכר ומאפשרת הגדלת טווח התנועה. בכלל, אנחנו נוטים להתייחס בראש ובראשונה למערכת השרירים, כאשר רב ההתרחשויות המורכבות והמעניינות שמביאות לתחושות שאותן תיארת בשאלה, נעשות דווקא בעצבים ובמוח עצמו, באמצעות מערכת העצבים.
במהלך האימון (תנוחות היוגה, פראניאמה ומדיטציה) מופעלים במוח מרכזים שנמצאים ביומיום במצב פאסיבי. לעומתם מרכזים אחרים, שפעילים מאוד כל היום, עוברים למצב של מנוחה. לפי מחקרים אשר בדקו פעילות במוח, ישנה בזמן תרגול ירידה בגלי בתא (המופיעים בין היתר במתח, חשיבה מאומצת ובחרדה) ולעומתם עליה ברורה בגלי אלפה (המופיעים במצב של רוגע ועירנות) וגלי תטא (המופיעים לרב בזמן שינה ומרמזים לקשר עם התת-מודע). גלי תטא מופיעים בעיקר בתרגול מדיטציה.
מדוע אנו נראים רגועים ושלווים יותר לאחר תרגול יוגה?
אימון היוגה מאפשר איזון של המערכת האנדוקרינית. ניקח לדוגמא את הורמון הקורטיזול שרמתו פוחתת בעקבות אימון יוגה ובמדיטציה. הקורטיזול קשור למצבי דחק ומתח ומופרש מיותרת הכיליה. כשרמתו פוחתת לחץ הדם יורד ויש תחושה של רוגע. במצב זה ישנה סבירות גבוהה להפרשת נוירוטרנסמיטרים (מוליכים עצביים) כגון סרטונין ודופמין. הנוירוטרנסמיטרים קשורים למערכת הרגשית והקוגניטיבית. לא אמנה כאן את כל תפקידיהם של הסרטונין והדופמין, אך כשרמתם עולה ישנה תחושה טובה. לעומת זאת במצב של חסר, ישנה נטייה לחוסר מוטיבציה, דיכאון, חרדה, תוקפנות ועוד. יתר על כן, מצב של מתח שאינו מרפה במשך תקופה ארוכה, עלול בהחלט להשפיע לרעה על יכולת הגוף לייצר סרטונין וכך בעקיפין להביא לכל המצבים השליליים שהוזכרו לעיל. במצב של עליה חדה ברמתם יכולה להופיע תחושת אופוריה.
הנשימות היוגיות, בין אם במהלך אימון האסנות ובין אם בתרגולי פראניאמה, מגבירות את העברת החמצן אל המוח וספיגתו שם. אלה, ביחד עם כל הגורמים שהוזכרו לעיל, עוזרים ליצור תודעה בהירה יותר.
עתה ארשה לעצמי לחרוג מהסיבות הפיזיולוגיות במחקרים המערביים ולפנות לרפואה האיורוודית וליוגה, לפיהם האימון מאפשר זרימה טובה יותר של פראנה (אנרגיה, כוח החיים) בנתיבי האנרגיה (נאדי). הנאדי הם כמו אוטוסטרדה, שכל זמן שהדרך בה פתוחה, כוח החיים עובר לכל האיברים והכל תקין. כשיש תאונה או מחסום, נוצרים פקקים ושיבושים בתנועה ואז אנחנו לא במיטבנו. הפראניאמה (מילולית – שליטה בפראנה), האסאנות (תנוחות היוגה) ומרכיבים נוספים באימון, מסירים אט-אט את המחסום ומשחררים את הפקק. לכן אנחנו מסיימים לעתים אימון בתחושה שישנה זרימה טובה יותר או "שיש לנו קצת יותר מקום" בפנים.
הסברים אלה הם רק קצה קצהו של הקרחון. לא דיברתי על ההשפעות הפסיכולוגיות, לא על חשיבותם של "רגעי השקט" באימון לחיי היומיום ולא על עשרות גורמים פיזיולוגיים נוספים. אך לסיום, אני רוצה להשיב שלא באמת כדאי לנו לחפש את התשובות הפיזיולוגיות או לייחס להן חשיבות גדולה מדי. בחיפוש תשובות מעין אלה אנחנו מקבלים ידע חיצוני, כשלמעשה הידע שאנו מקבלים באופן אינטואיטיבי, מבלי לפרש במילים, הוא חשוב לאין ערוך. אנחנו הרי מרגישים את זה בפנים, כל אחד בצורה הפרטית שלו. למרות זאת אנחנו מחפשים אישוש ואישורים מבחוץ, אשר פעמים רבות רק מפריעים להתבוננות הישירה, חסרת ההתניות, שמבטאת את ההווה, את הרגע.
בשיחה עם המורה שרי ניסארגדטה מהראג' (1897-1981) אמר האחרון לתלמידו:
“The mind clogs you up with images and ideas, which leaves scars in memory. You take remembering to be knowledge. True knowledge is ever-fresh, new, unexpected. It swells you up from within. When you know what you are, you also are what you know. Between knowing and being there is no gap.”
(I Am That, Talks with Sri Nisargadatta Maharaj, p. 497)
"המיינד גודש אותך בדימויים וברעיונות שמותירים צלקות בזכרון. אתה מחשיב את הזיכרונות שלך לידע. ידע אמיתי הנו תמיד רענן, חדש, לא צפוי. הוא גואה בך מבפנים. כשאתה יודע מה אתה, אתה גם מה שאתה יודע. בין ידיעה והוויה אין כל פער."
