8:00-21:00
ימי פעילות א’-ה’ בימי ו’: 8:00-15:00
סניף: תל אביב, שדרות בן גוריון 79 סניף: גבעתיים, ויצמן 19 (קומה 3)

רק לשבת- מי מפחד ממדיטציה?/ יונתן גרוסמן

 

השיעור מתחיל והבקשה היא רק לשבת. מיד התודעה מתחילה להשתולל והגוף חסר מנוחה, מדוע?

מה כל כך נורא בלשבת בגב זקוף ולעצום עיניים?

למה הרגע הזה של לא לעשות כלום כל כך מרתיע?

בבסיס ההבנה של מהי יוגה עומדת ההגדרה הראשונית של פטנג'לי ביוגה סוטרה של פטנג'לי [ בתרגום אורית סן גופטה]- "יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה".

התודעה ויחד איתה חווית המציאות שלנו נמצאת בתנודתיות מתמדת- רעש, הפרעה, טשטוש, וכך נמנעת מאתנו היכולת לזהות ולחוות  את ההווה כמו שהוא. נמנע המפגש הפשוט הזה עם עצמנו. הבקשה התמימה הזאת של "רק לשבת" מפגישה אותנו מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם הקושי הבסיסי הזה- חווית הרעש הזה רק בעצימות גבוהה יותר. אין לנו הסחות דעת שעוזרות לנו להסתיר את הרעש- אין לנו דברים לעשות, מחשבות לחשוב, שיחה על הא ודא, בהייה בטלויזיה וכו'. להבדיל מטכניקות מדיטציה אחרות אין לנו כאן אפילו אובייקט להתמקד בו ולהתרכז. הבקשה היא להישאר ללא טכניקה- רק לשבת.

כשאני מניח את עצמי על המזרון, עוצם עיניים ורק יושב אני פוגש משהו פנימי מוכר ועתיק. אני פוגש את עצמי ואת הוויתי. הניסיון שלי להישאר מחוסר ברעשים מותיר אותי בוהה בהשתקפות התודעה שלי, לעיתים שוקטת ומתבהרת ולעיתים רועשות וגועשת.

מדוע המפגש הזה מותיר אותנו מתוסכלים?3

אנו ניגשים למפגש הזה עמוסים בהטבעות ומטענים, מלאים בהשתוקקות וציפייה. אז כשאנו יושבים וחשים רעש שאיננו מצליחים להשתלט עליו אנו חווים כעס ותסכול. באופן זה אנו כמובן מוסיפים עוד ועוד לאי השקט שלנו.

אנו טעונים בתרבות וחינוך לאקטיביות. אנו מקדשים את היזמות והפעולה. כאשר אנו יושבים אנו נדרשים לאי פעולה, לליווי פאסיבי של ההווה, זה כמובן מאוד קשה לנו. באופן קבוע תלמידים ניגשים אליי ומבקשים הוראה, מה זאת אומרת רק לשבת? מה לעשות? המבוכה הזאת היא חלק מהתהליך. היא כנראה שלב הכרחי שצריך לעבור.

לאחר מכן אנו מבוססים ברצון הבסיס שלנו " להצליח". אני רוצה להגיע להישג הזה של תודעה שקטה. אני עמוס בצפייה שכאשר אני אגיע להישג הזה פתאום יהיה רגע מדהים וברקע יהיו כינורות ואננדה…  אנחנו לא מצליחים להגיע להישג הזה ומתרגזים. אנחנו מנסים אקטיבית להילחם ברעשים והם רק מתגברים.

אנחנו לא מבינים שאין הישג נדרש ואין שום פרס כאשר נגיע לאיזה קו מטרה מדומיין. זה שוב מותיר אותנו מתוסכלים, אם אנחנו לא מנסים לעשות כלום, לא מנסים להשיג משהו, ואין שום תמורה בהשגה שלו, אז לשם מה?

רק אז אנחנו מוכנים להבנה עמוקה שאין פעולה, ואין מטרה, ואין הישג ואין תגמול. היכולת ללוות את ההווה היא יכולת שנשמעת כל כך בסיסית ובכל זאת אנחנו כל כך רחוקים ממנה. ללא מעורבות וללא פרשנות, ללא שיטוט לזיכרון והזיה- רק לשבת. היכולת המתבוננת הזאת, לזהות ולחוות אובייקט, מציאות, כמו שהיא. בהירות. יציבות. זו בדיוק היכולת שאליה חותר תרגול היוגה. פטנג'לי ממשיך ומנחה שהגבלת התנודות תתאפשר ע"י אימון ואי השתוקקות. להתאמן אנחנו יודעם אך להתאמן תוך הקפדה על אי השתוקקות זה כבר מורכב יותר.

על כן תרגול בויג'ננה יוגה מתחיל בישיבה. סינון המולת היומיום. מעין חוצץ שמפריד בין לפני התרגול לתרגול. הכמה דקות האלה שבעצם רוצות לאפשר את הכר התודעתי שעליו ינבוט אימון פורה.

ומה בכל זאת לעשות כשאני עוצם עיניים והרעש עולה?

כלום. רק לשבת. ללוות את מה שיש- רעש או שקט, שמחה או עצב, נוחות או כאב. רק לשבת ולהתבונן. כשנאבק ברעש הוא יגבר. כשנלווה אותו הוא יאבד מהמשמעות המטרידה שלו. הוא ישאר רעש ולא הפרשנות שלי על הרעש, "זה מעצבן" , אז, אולי,  הוא יתפייד מעצמו.

לשבת, גב ארוך, לעצום עיניים, להתבונן.

מפגש, לראות- את עצמי, את ההווה, את המציאות.

לא כל כך נורא לא?
יונתן גרוסמן מלמד בפראנה תל אביב

בימי ראשון ב-11:30 ובימי רביעי ב-11:30 וב-20:30 ויג'ננה יוגה

כמו כן מנחה את אימון העמקה השנתי של פראנה יוגה

 

שיחה מהירה

צור קשר





  

קידום אתרים אורגני קידום אתרים אורגני