ברכה לשמש (או סוריה נמאסקרה בשמה בסנסקריט), היא רצף של 12 תנוחות, ומופיעה בדרך כלל בתחילת תרגול היוגה. על פי התרגול המסורתי את הסוריה נמאסקרה (סוריה=שמש בסנסקריט, או אל השמש; נמאסקרה=ברכה, הודיה) יש לתרגל בשעות הבוקר המוקדמות עם הפנים למזרח, מקור השמש העולה, אך בהתאמה לימינו אנו מתרגלים אותה בכל שעות היום ולכל כיוון בהתאם לאפשרויות.
עבורי הברכה לשמש היא כמו פזמון חוזר בשיר, כמו מנטרה.
היא השלב בתרגול בו כולם מרגישים שייכים, השלב בו כולנו מרגישים שאנו מכירים את אוסף החלקים המרכיבים את השלם – המילים שבשיר או התנוחות שברצף. כמו בפזמון, כולנו משלבים את כוחותינו ומתרגלים לכמה נשימות יחד, בסנכרון, בזרימה. יוצרים אנרגיה משותפת ומעצימה של תרגול מאחד.
על אף שיש לה ווריאציות שונות ומותאמות לכל סגנון תרגול (ויניאסה, אשטנגה או שיבננדה לדוגמה), כל מתרגל ומתרגלת מכירים את הברכה של התרגול שלהם. היא כמו אי של מוכרות בתוך רצף התנוחות המשתנה.
אז מה יש בה בעצם, בברכה הזו, שהופך אותה חשובה מספיק כדי להיות הפזמון החוזר בתרגול היוגה?
יש בה כפיפות לאחור וכפיפות לפנים, יש בה תנועה ויש בה שהייה, יש בה אוויר, אדמה ואש.
היא זו שיוצרת את התנועה של הפראנה, של אנרגית החיים, באופן ממריץ ועם זאת מאוזן, מקורקע.
אם מתבוננים ברצף של התנוחות המרכיבות את הברכה, ניתן לראות כיצד כל תנוחה בה היא למעשה תנועה של מחווה. התמסרות הלב בכפיפות לאחור (באורדווה האסטאסנה, בקוברה, בכלב פונה מעלה), קידה מטה בכפיפות לפנים (באוטאנאסנה, בכלב מביט מטה), אפילו בהשתטחות מלאה של יראת כבוד (באשטנגה נמסקר או צ'אטוראנגה). ואם אכן תופסים את רצף התנוחות הללו כרצף של מחוות, הרי שמתגלה בפנינו הרובד הרוחני, המנטלי, של התרגול הכה-פיזי הזה.
לפני שנמהר להסיק מסקנות לגבי עבודות אלילים, נזכור כי הברכה לשמש, כשמה כן היא, היא הודיה לשמש: מקור האנרגיה העוצמתי ביותר. ממנה אנו שואבים את הכוחות המעירים אותנו, את היוזמה להניע, את החום, אפילו את היכולת לעכל (פיזית ומנטלית). בנוסף, היוגה מלמדת אותנו על התמסרות ומשמעותה, על הצמיחה הרוחנית שהתמסרות מאפשרת לנו. התמסרות מופיעה במנחי הגוף בתוך הברכה לשמש כסמל.
חשבו על הרגע הזה שבו סיימתם מחזור ראשון של הברכה: הדופק העולה, הגוף המתחמם, חוש המגע המתחדד. מחזור נוסף מביא איתו תחושה של ירכיים מתחזקות, ידיים עירניות, לב שפועם… ובתוך כל אלה תחושות פנימיות שהולכות ומתעצמות. כמו מתיחת בוקר ארוכה וטובה, תרגול הסוריה נמאסקרה יעיר בנו את אנרגית החיים, ימריץ את מחזור הדם ויחלץ את האיברים, יזרים חמצן אל התאים ואל המוח.
סוריה נמאסקרה, אם כן, היא הודיה למובן מאליו, על מה שכבר ממילא קיים, בין אם נבחר לברך על כך בין אם לאו. היא שיר של בוקר חדש, של שמש שזורחת בבוקר, כמו בכל בוקר.
והיא גם השפה המשותפת בינינו, המתרגלים, באשר הננו. הפזמון החוזר בתרגול שלנו.
סוריה נמאסקרה היא המנטרה של הגוף.
כתבה מיטל עובד
