לעמוד על הראש…
כבר עשיתי את זה כשהייתי ילדה בבית הספר…
אז למה, כשמגיע החלק הכמעט אחרון בתרגול, והמורה אומרת – "עכשיו מי שיודע שיעשה עמידת ראש, ומי שלא שיעשה הכנה".
ואז מגיעה התחושה הזאת.
כולם עולים לעמידת ראש חוץ ממני .
והמורה מתקרבת ומסבירה לי שוב לאט לאט איך עושים את ההכנה. ואני יודעת שההכנה חשובה – אבל מתי אעמוד על הראש? מתי כל הדם יזרום לנקודה אחת וארגיש את ההתקדמות? את העליה בשלב בתרגול האישי שלי?
ולא, זה באמת לא חשוב מה היתר ומה אני…. אבל בשביל עצמי ובשביל להרגיש שעליתי שלב, עבורי, זה חשוב.
מזדהים עם התחושה?
או אולי מכירים את התחושה הנהדרת של לעמוד על הראש?
אז גם אני! כי אחרי 3 חודשים של התמדה, המורה הכה האהובה ומוערכת שלי אמרה לקראת סוף השיעור- "עכשיו כל מי שיודע שיעשה עמידת ראש", ולא עברה שנייה והיא אמרה "טל למה את מחכה? את כבר מסוגלת לעשות את זה".
ובניסיון הראשון, בעזרת הקיר כמובן, הצלחתי.
עליתי לעמידת הראש.
הרגשתי את הדם זורם לנקודה אחת.
חיוך ענקי והפוך פרוס לי על הפנים.
כל מה שהייתי צריכה זה את המורה הזאת- שתעקוב, שתאמין, שתאפשר לי לעבור התקדמות אישית.
אז אני רוצה להגיד לה תודה.
ורוצה להגיד לכל אותן המתרגלים/ות שמתחברים לדברים ועוד לא זכו לעמוד על הראש-
סבלנות, התמדה ומורה אחד/ת מדהים/ה שיקדם/תקדם אתכם/ן לצעד הבא.
תודה קרן 🙂
כתבה: טל ברקן מצוות פראנה תל אביב
