לחיות בארץ היוגים ולהישאר בת"א…

מעניין אם מבין כל האנשים שעוברים ברחוב, שרצים לענייניהם אפשר לזהות את אלו אחרי תרגול.
אלו עם המזרן על הגב והחיוך הפנימי שמרוח להם על כל הפרצוף. אין מה לעשות, אחרי שיעור, אחרי התרגול והשוואסנה ההבעה משתנה, הלך הרוח מתייצב, נרגע, אחר. צורת הדיבור מדודה יותר לפחות לזמן קצר אחרי שיוצאים מהשיעור,אחרי שחוזרים לחיים האמתיים.
אנחנו יושבים בקבלה ורואים את הפרצופים האלו אחרי שהם יוצאים מהשיעור ואני תוהה איך העולם היה מתנהל ונראה אם לכולם היה את אותו פרצוף, אם כולם היו מתנהלים ומרגישים כמו אחרי שיעור יוגה.
כשאני חושבת על זה- זה מצחיק אותי. התמיכה של אורנג', הקופאית בסופר, הנהגים בכביש….מחשבה אוטופית ומקסימה, הלוואי…אבל אני לא מתעצבת, יש לנו את העולם שלנו בתוך הסניפים, עולם שהוא כזה, המורכב מאנשים שמחכים לרגעים האלו, לתחושה הזו, שכבר מצליחים ליצור אותה ולא רק אחרי השיעור. ולעת עתה, זה מספיק, אפשר לחלום בגדול אבל נעים גם לדעת שבתוך כל העולם הזה יש מקום קטן שבו זה קורה.
להישאר פה ולהרגיש לפעמים קצת שם.
אוהבים מאד
דקלה, לירן, לירון, רותם, עודד, נעם ומורן.


    שיחה מהירה

    צור קשר





        

      קידום אתרים אורגני קידום אתרים אורגני