חג הפסח, חג האביב, חג החירות.

נראה שלא במקרה חל חג הפסח בעונת האביב.

סיפור יציאת מצרים שעומד בבסיסה של מסורת החג, למעשה עומד בקשר חזק מאוד עם התקופה שבו הוא חל.

על פי הסיפור התנ"כי, משה מוציא את עם ישראל ממצרים, מעבדות לחירות, מידיו של פרעה לריבונות עצמאית. לכאורה שמחה גדולה, שחרור, חופש! אך למעשה אנו עדים לגודל הבלבול של העם בניסיון למצוא את דרכו החדשה: עבודת האלילים בצורתו של עגל הזהב, ספקנות ודרישת הוכחות חוזרת ונשנית מצידו של אלוהי משה, התנאים הקשים שבשלהם נאלצו לאכול מצות… אם ניקח את כל זה ונקביל למחזוריות שבטבע, תקופת העבדות של עם ישראל הייתה החורף שלהם, ויציאת מצריים שנמשכה 40 שנה הייתה האביב שלהם. וכמו בסיפור, כך גם בטבע: האביב, עונה נפלאה של צמיחה והתחדשות, הינו רווי תופעות הפכפכות כגון מזג האוויר המתחלף, פריחה ולבלוב בטבע אשר לובשות צורת אלרגיות ובעיות נשימה אצל בני האדם, ועוד.

יחד עם זאת עונת האביב מזמנת לנו פוטנציאל להתחלות חדשות, להתנקות מן העבר, המיושן והמכביד, ולפנות מקום למה שמשרת אותנו, לחדש. וכמו כדי להדק את הקשר עם החג עוד יותר, ההלכה היהודית מצווה לערוך ניקוי יסודי בבית לפני חג הפסח, למען הסר ספק שלא נותר אף פירור חמץ. אני לרוב מתחילה לארגן ולסדר מחדש מפאת המסורת, ומגלה מהר מאוד שהפעילות הזו סוחפת אותי בעצמה ומרגיעה. עוזרת לי לרוקן ולאבק גם את הפנימיות תוך כדי. יש בכך מעין סימבוליות לתהליך הפנימי שרוצה וחייב לקרות גם הוא. כך, בגישות אלטרנטיביות שונות נהוג לערוך גם ניקוי פנימי בעונת האביב: צום מיצים, פאנצ'ה קארמה על פי האיורוודה (רפואה הודית) וכו'.

אם כך, הן סיפור החג והן העונה, שניהם מהווים סוף שטומן בחובו התחלה חדשה.

למעשה זהו העוגן שעליו נשענת המחזוריות כולה בטבע: עונות השנה, יממות השבוע, שאיפה ונשיפה, לידה ומוות.

המחזוריות המהותית ביותר עבור היוגי הינה המחזוריות שבלידה ומוות. הגישה ההינדית גורסת כי הגוף מתכלה ואילו הנשמה היא נצחית. מטרת העל של הנשמה היא לצאת לחופשי, להשתחרר ממעגל החיים והמוות. ועד שתגיע למטרתה הנכספת, כך גורסת האמונה ההודית, היא עשויה להתגלגל חזרה אל עולם החומר ולהיוולד ככל יצור חי: אדם, כלב, נחש, נמלה. לכן בהודו הפרה היא קדושה, וגם הקוף (הנומן), וגם הנחש (וישנו/שיוא), כמו כל יצור חי אחר.

בפרק השלישי בספרו של עזריאל קרליבך "הודו- יומן דרכים" מוצגות דוגמאות אותנטיות לאופן שבו תפיסת עולם זו באה לידי ביטוי. הפרק נקרא "מותר האדם מן הבהמה", ומציג את הבדלי התפיסות:

"לנו (המערביים) הבריאה קוראת – לשנותה, להתאימה לצרכינו, להשתלט עליה. יצר העשייה שלנו דוחפנו לעסוק מבוקר עד ערב בתיקון ששת ימי בראשית. לנו נדמה, כי זאת היא תכלית החיים העיקרית. איזהו אדם גדול? העוזב את העולם שלא במצב שמצאו."

ולעומת זאת:

"בכל זאת אין ההודי קם ומגרש את החי, אף אינו גודר לו גדרות. הוא משלים עמו כדרך שאנו משלימים עם הדומם. הוא אינו עוקר פתנים כשם שאנו איננו עוקרים הרים. הוא מבקש לו מקומו בינותם, בשרטונות הקטנים אשר אוקיינוס המונם מותיר לו מפרק לפרק עד שהוא חוזר ומציף גם אותם. ואדם חי מעורב בין הבריות הזוחלות."

אמונתו של ההודי שונה במהותה משל האדם המערבי, בכך שהיא פשוט אינה שמה בכתר הבריאה את האדם.

שאלת שאלות היא חלק ממנהגי חג הפסח.

היא גם הדרך שלנו לחקירה ולהתפתחות.

ואם כך, האין זה מן הראוי להגות בתפיסתנו, גם אם נולדנו לתוכה וגדלנו איתה?

אם כולנו יצורים שווים, ומטרת העל איננה לשלוט בטבע אלא פשוט להשתלב בו, האין בתפיסה היוגית כדי ליצור הווייה חופשית הרבה יותר ?

חג חירות שמח!

כתבה: מיטל עובד
מלמדת פראנה ויניאסה לכל הרמות, ימי ראשון וחמישי ב- 10:15.