לפני מספר שנים (10?) השתתפתי בסדנה שהעבירה סנדרה סבטיני, פה בפראנה.

סבטיני מורה אגדית מאיטליה, תלמידתה של וונדה סקרוולי העוד יותר אגדית.

בסדנה דיברה באנגלית עם מבטא איטלקי קסום. רק הניגון של הדיבור שלה הוא סוג אומנות, השראה.

היו מאחוריה כבר כמה עשורים של הוראת יוגה.

בביטחון היא הודיעה שזה יהיה אימון עדין וביקשה שבתור חימום כל אחד יעשה את ברכות השמש החביבות עליו. היא תסתכל.

באותם ימים תירגלתי עדיין בעיקר אשטאנגה ולשמע המילה המאיימת -״עדין״ דפקתי מיד רצף של כמה צ׳טורנגות אינטנסיביות. ככה שיהיה, שלא אלך הביתה בלי לפרוק אנרגיה. סקרוולי הסתכלה אך לא אמרה דבר.

אחר כך כפי שחששתי היא השכיבה אותנו על הרצפה ביקשה שנעצום עיניים ו.. זהו בערך.  שכבנו על הצד. על צד ימין, ועל צד שמאל. בעוד אנחנו מחליפים בין הצדדים עבר כבר חצי שיעור. ואז שוב החלפנו צד.

אני זוכרת את עצמי נעה בין עצבים וחוסר סבלנות לרצון להתפוצץ מצחוק. בשביל זה באת מאיטליה? בשביל שנשכב על הצד?

אבל השנים חלפו. כנראה משהו בדחף לנוע נרגע, משהו בסבלנות התרחב. כנראה בשלתי.

היום אחת התנוחות הכי חביבות עלי, הכי חכמות בעיני, הכי אפקטיביות, היא פשוט השכיבה על הצד.

לרצפה תכונה חד משמעית: היא נשארת ישרה (כמעט) תמיד. הגוף, כל גוף, הוא יותר גמיש מהרצפה. אני אוהבת להניח את עצמי על הצד ולהתבונן מהצד איך הגוף העיקש, הנוקשה, בהדרגה נכנע לרצפה. איך הרצפה דוחפת את האגן כלפי מעלה, סופגת אליה את הצלעות שנוחתות מטה. וכל הסדר הגופני הפנימי משתנה רק לנוכח עיקשותה של רצפה. נכונותה  להיות שם מתחתי בעקביות, לא משנה איך אני מביאה את עצמי אליה – הרצפה כמו שהיא-נוכחת. אפשר לסמוך עליה.

בסך הכל  אפשר להרפות לתוכה.