הדרך שלי ביוגה
את תנוחת היוגה הראשונה שלי הכיר לי 'האופנוען' – בחור חתיך ומבוגר ממני בעשור שידע את כל מה שמגניב לדעת (כולל יוגה). ביקשתי ממנו שילמד אותי "תרגיל" ביוגה והוא אמר שהוא ילמד אותי את התנוחה הכי חשובה ביוגה .הוא פרש עבורי את המזרן וביקש ממני לשכב על הגב ולעצום עיניים. "נו?" שאלתי "ומה עכשיו?" זו התנוחה הכי חשובה הוא אמר. שוואסאנה. לא האמנתי לו.
שנה אחרי, נרשמתי לחדר כושר. התחלתי לתרגל פעם בשבוע שלושת רבעי שעה אשטנגה יוגה ונוכחתי לדעת שאכן יש תנוחה כזו. הגוף שלי אהב את ה"ספורט" החדש. רק העניין הזה של לנשום ולהרפות הציק לי. מי יגיד לי לעצום עיניים? לנשום עמוק? אני יודעת לפחד ולחשוק שיניים. להרפות זה לא הסטייל שלי.
עובר הזמן, אני גדלה, פוגשת אנשים, עושה יוגה בפסטיבלים או בבית באופן מאולתר ולא מוצאת לי מקום. אני עוברת לגור עם בחור, הוא מתרגל פריסטייל, אנחנו קונים שני מזרנים וממציאים יוגה שלנו.
מקום העבודה שלי מביא אליי את טוני – מדריכת איינגר. אני בשוק. לא מוצאת את הזרימה האהובה עליי ואת ברכת השמש היפה כל כך. אבל אני מוצאת יופי אחר. היופי שבדיוק. שיעורי היוגה נמשכים שנה ואז לצערי מופסקים. אני שוב מאלתרת ומחפשת בית.
אנחנו טסים להודו. חוויה משנת חיים.
סוחבת איתי את המזרן ממרפסת למרפסת, מתרגלת מול הנופים, פוגשת פיה שהיא מדריכת יוגה לילדים. אנחנו מתרגלות לבד ביחד. אני מתרגלת אצל מורים רציניים יותר ופחות, עם ישראלים, ספרדים, רוסים ואנגלים, גברים ונשים.
לוקחת סדנת פראניאמה ומנסה להפיל את המחסום הזה שנמצא באמצע בית החזה שלי. יושבת בחדר קטן עם עובש בפינות וריח של רגליים וצועקת מלוא ריאותיי ובוכה וקצת נושמת. קצת לומדת להרפות.
אני חוזרת לארץ לבד ויודעת שהפעם אני חייבת למצוא מקום. מוצאת שובר למרכז יוגה שיבננדה בתל אביב, מגיעה כי זה זול ונשארת כי מתחברת לפשטות. לומדת סדנאות ומתרגלת. אני מגלה במהלך התרגולים הבדלים קטנים בין רגל ימין לשמאל. עם הזמן תרגילים שהיו קלים מאתגרים אותי. מחוץ ליוגה הכל רגיל אבל אני קצת מודאגת. אני ניגשת לבדיקות ומאובחנת בטרשת נפוצה.
קשה לי לראות את החולשה הגדלה ואני נוטשת את היוגה.
עוברת שנה. החולשה ברגל כבר מתבטאת בהליכה. אני מחליטה שאני לא יכולה להמשיך למנוע מעצמי את את התרגול האהוב עליי רק כי קצת קשה. אני נרשמת לפראנה יוגה. בשיעורים הראשונים אני בוכה. קשה לי וזה פשוט מעליב אותי שהגוף שלי כל כך נוקשה ולא סימטרי.
היום אני ממשיכה להגיע לשיעורים וכבר לא בוכה.. אני שמחה שלא ויתרתי לעצמי ושחזרתי לתרגל.
