אנו חיים את חיינו – עובדים, לומדים, לוקחים את הילד לרופא ואת הכלב לוטרינר… השגרה סוחפת אותנו.
שכחנו לחיות בהווה – לנשום עמוק ולהתבונן במתרחש בכל רגע ורגע ולהודות על מה שיש בכל רגע ורגע…להיות נוכחים.
התרגלנו שכדי לעצור לנשום ולשחרר מתחים – נצטרך לטוס לחו"ל, או לפחות לאיזה צימר בצפון.
כל כך קל להתמכר לדאגות ולחשיבה על העתיד – מה עוד עלי להספיק ברשימת המטלות, מה הלאה…
אני מתרגלת יוגה ומדיטציה תקופה..שנה ומשהו. זמן לא מאוד ארוך, ובכל זאת –
בתקופה הזו התחדדה אצלי תחושת ההווה ותחושת הודיה, ברמה היומיומית.
בהתחלה התרגול היה בעיקר פיזי – שרירים שלא ידעתי שקיימים בכלל כאבו, נסיונות להשאר עם הנשימה ולהבין את כל מה שהמורה אומרת.
אבל עם הזמן…עם הנשימה, הגוף הבין מה אני מבקשת ממנו. אל הגוף הצטרפה הנפש.
ככל שהתחזק הגוף – התחזק המרכז שלי.
גיליתי שאני יותר חזקה משחשבתי.
ככל שהתגמשתי – כך הגמישות שלי להכיל שינויים מבלי להתערער גדלה. גבולות האגו מתגמשים מעט… הפכתי למקבלת יותר.
כמובן שאני אנושית – יש ימים של חזרה להרגלים ישנים שלא משרתים אותי יותר.
אבל מספיק לי לחזור אל המזרון, להתחיל לנשום, לנקז את התודעה אל הרצפה, והנה שוב – אני לא בראש – במטלות היומיום, במה קרה בעבודה קודם – אני פה, ברגע הזה.
תחושת ההווה וההודיה על מה שיש לי הן המתנות הגדולות שהתרגול הביא איתו… רגעים מתוקים של חסד.
כשעוצרים להתבונן, לנשום, מתנתקים מהסובב אותנו ופשוט מתבוננים פנימה – נזכרים בכמה יש לנו בחיינו, ובכמה שפע התברכנו.
זוהי מתנת היוגה בשבילי ואני מודה עליה מדי יום.
