אני מתרגלת יוגה כבר 15 שנה.

לפני שנים הגעתי לתרגל בפראנה ת"א, אצל מורה מופלאה בשם ארנסה ברגמן. אני זוכרת היטב איך כל פעם כשארנסה נעדרה מהשיעור הייתי מתקשרת למזכירות הסטודיו ומבקשת שיקפיאו לי את המנוי כי אני מתרגלת רק עם ארנסה.

פעם אחת ארנסה לא הגיעה בהפתעה. הגעתי לשיעור ופגשתי שם מורה שלימים יהיה בין המורים המשפיעים ביותר עלי. אבל מבחינתי באותו הרגע הוא היה מורה מחליף מאד לא רצוי. ככל הנראה הפרצופים שלי (ואולי גם של אחרים) היו שקופים למדי כי הוא התחיל את התירגול בשיחה על כך שהוא מבין שחלקינו מאוכזבים לראות אותו ולא את ארנסה אבל שכדאי לנו לתת לזה צ'אנס…

אני זוכרת שהתביישתי בעצמי והחלטתי להתמסר.

מה אני אגיד לכם? זה לא היה משהו של תירגול. הוא היה רך מדי לטעמי. אבל הוא לימד אותי דבר חשוב על צניעות וענווה במהירות שבה אני שופטת מורה או אדם בכלל.

מאז חויתי מורים רבים שבמפגשינו הראשון ולעיתים גם החמישי לא חיבבתי, ולאחר זמן מה התאהבתי.

זכורה לי מאד מורה לשיבננדה שנהגה לשיר בזמן ההרפיה. חשבתי שזה מזעזע. לאחר זמן מה למדתי לאהוב את זה כ"כ…. עד היום הקול שלה מתנגן בראשי.

אז למה בעצם כ"כ קשה לנו לתרגל עם מורה אחר מזה שאנחנו רגילים אליו?…. ולמה כדאי לנו בכל זאת לתת צ'אנס לאותו מורה?….

כמתרגלים מתחילים – המורה שלנו הוא דמות נשגבת. מבחינתינו – הוא זה שמוביל אותנו לעבר הקתרזיס, הוא זה שמייצר עבורינו את הטרנספורמציה. בזכותו אנו יוצאים אחרי שעה וחצי מרגישים טוב יותר מאיך שנכנסנו לשיעור.

מתוך הבנה או חויה כזו – ברור למדי למה המורה, צליל קולו, האנרגיה שהוא משדר לנו, תשומת הלב שהוא נותן לנו – הם קריטיים מאד עבורינו על מנת להתמיד בדרך החדשה הזו.

לאחר שתירגלנו זמן מה עם המורה אנחנו מתחילים להתרגל אליו. מי לא מכיר את זה… נכנסים לתנוחה ושומעים בפנים את קולו של המורה מזכיר לנו את הדגשים החשובים (מבחינתו) בתנוחה. אנחנו יכולים לנחש באחוזי דיוק גבוהים למדי מה תהיה התנוחה הבאה. אנחנו מתרגלים לקצב הנחיית הנשימה שלו ונדמה לנו שהוא בדיוק תואם לקצב הנשימה הטבעי שלנו, איזו הרמוניה!

היוגה שלנו, בשלב זה, היא למעשה היוגה של המורה. גם כשנתרגל לבד, לצורך העניין, נתרגל את הרצפים שהמורה שלנו לימד ונשים לב לדגשים של המורה שלנו. נשמע אותו, ולא תמיד נשמע את הקול הפנימי שלנו, של הגוף שלנו, של האמת שלנו.

ממשיכים לתרגל! עוברים החודשים והשנים. היוגה מצלילה לנו את ההכרה, והקולות הפנימיים שלנו מקבלים מקום רב יותר…. לפתע אנחנו חולקים על דעתו של אותו מורה. לא מתוך מרד אלא מתוך הבנה שעבורינו יתכן ומתאים דוקא משהו אחר. אנחנו פתאום מגלים קושי פיזי ומגלים שלמורה שלנו אין את התשובה. הוא שולח אותנו למצוא את התשובה לבד. נחשפים למורים חדשים. לדגשים חדשים באותן התנוחות. לדרכים חדשות להיכנס או לצאת מאותן התנוחות. לפילוסופיות שונות.

פתאום היוגה שלנו נעשית אט אט… שלנו. יש אוג'אי לא כי המורה אומר/ת לנשום אוג'אי – אלא כי הגוף מייצר את הנשימה הזו מעצמו. הרגלים נפגשות בצורה אינטימית עם הקרקע גם מבלי שהמורה י/תוציא את המילה השתרשות. זה נפלא.

איפה אתם בשלבים האלו?

אם אתם בהתנגדות עמוקה למורים מחליפים – כנראה שבאחד מהשלבים הראשונים.

כשאנחנו רגילים לרצף תנוחות מסוים, אם יגיע מורה וילמד בדיוק את אותן התנוחות אבל ברצף שונה ועם דגשים שונים – הגוף יחווה קושי פיזי רב יותר. זה לא קל. אנחנו רגילים להגיע לשיעור, יודעים בדיוק איפה הנקודות החלשות שלנו ואילו תנוחות קלות ונעימות לנו ופתאום הקלפים נטרפים. המוכר הופך ללא מוכר. תחושת הבית נעלמת. אל תפחדו מזה. אפשרו לעצמכם לחוות שוב חויה של ראשוניות… זה תירגול מצוין לאגו… מתי בפעם האחרונה הרגשתם כמו תלמיד מתחיל?… מתי הייתם בגילוי הראשוני הזה של הנשימה, של הגוף? זה נהדר, תנו לעצמכם את זה.

אל תשכחו – היוגה מייצרת תבניות גופניות. אולי טובות יותר מאילו שהיו לנו לפני שהתחלנו לתרגל – אבל בפירוש תבניות. הגוף לעיתים נכנס למצב של אוטומט…  טוב לרענן ולשבור את התבניות האלו מדי פעם… מורה שאתם לא רגילים אליו יתן לכם את המתנה הזו ומתוכה הבנות חדשות יכולות לצוץ. זה לא משנה אם צליל קולו מעצבן. תהיו קשובים לגילויים החדשים המזדמנים לפתחכם.

עומדת לפניכם בחירה יפהפיה. אני לא מדברת רק על המקום המשחרר, המרפה מקבעונות. אני לא מדברת על הקול הפנימי שאומר – נו, תן צ'אנס… מה יש?

אני הולכת יותר רחוק מזה.

המיינד שלנו, מעצם קיומו, מספר לנו סיפורים. אפשרו לו להיות מופתע. זוהי חויה פנימית לא פחות ממטלטלת. דמיינו שפעם בשבוע תגלו שמה שחשבתם הוא ממש ממש לא כזה. תאפשרו לעצמכם את הפיקפוק הזה במה נכון ומה לא.

דבר נוסף שחשוב לזכור….

היוגה היא שלכם. עם כל מורה ובכל סיטואציה של שיעור (שיעור מפוצץ, מתרגל לידי שנושם בקולניות, שלא התקלח היום וכו' וכו' ) היוגה היא שלכם. כל השאר זו רק תפאורה. תאפשרו לעצמכם להיפגש, במסגרת שיעור יוגה, עם תפאורה פחות נעימה, פחות מוכרת. זה תירגול טוב וחשוב. גם בחיים שלנו התפאורה לא תמיד נעימה… המזרון שלנו הוא המיקרוקוסמוס. כמתרגלים מתחילים מאד אנחנו נשארים עם המוכר על מנת לייצר איזושהי יציבות – פיזית ומנטלית. אבל ברגע שזו נוצרה – אתגרו אותה עם תפאורה חדשה.

כל הנאמר פה איננו כמובן המלצה לקפוץ ממורה למורה. אני בהחלט חושבת שיש לעבור כברת דרך משמעותית עם אותו המורה. עם זאת, לא לפחד לפגוש מורים שונים, אנרגיות שונות, גישות שונות. מה שנכון לנו היום יכול להשתנות ומה שממש לא התאים יתכן ויתאים מאד בתקופה אחרת. שווה להכיר….

בהצלחה!

כתבה: מיכל עירוני

***