יום האישה, מסיכות ו…יוגה! /רותם מורדוך

יום האישה, מסיכות ו… יוגה!

היום, יום ראשון, ה-8 בחודש מרץ, 2015, הוא יום האישה הבינלאומי. מועד שיושב אצלי עמוק בבטן, אי שם בין הבנדהות. בעיקר בשנים האחרונות, בהן אני מגדירה את עצמי כאישה יותר ויותר, כאשר שואלים אותי כיצד אני מגדירה עצמי. אישה עצמאית, חופשיה (ספק חופשיה פוליטית כלכלית), אמא של פלפל (הכלבלבון שלי).

זה קצת מחבר אותי לתרגול שנכחתי בו היום עם אוריתה, תרגול מיוחד לכבוד פורים, בו היא ניסתה לכוון אותנו דווקא להוריד את כל המסכות מעצמנו, להתנתק מהצד שמגדיר לנו צורה, תפיסה, חומר. יש לזה רציונל מאוד עמוק שיכול להיות מאוד נכון בזמנים מסוימים.

לצערי, לאורך מאות ואלפי שנים, התייחסו לצורה כדבר מאוד קובע, הצמידו אפיונים לא טבעיים לכל מיני צורות. וכל מי שלובש את אותה צורה, סבל מזה לא מעט; אנשים שחורים, מזרחיים, מעמד הפועלים, בעלי חיים, מוסלמים, יהודים, הקהילה הלהט"בית ו…נשים (ועוד ועוד כמובן). והכי מצער הוא, שזה נמשך עד היום, כולל היום, וכולל את המחר.

כולנו מייחלות לעולם בו נוכל לנקות את המסכות שהדבקנו לאוכלוסיות רבות ולהתייחס אל האדם, אל האישה, כאל עצמה. כאישיות, כאופי, כפלא של הטבע. אך האם אנחנו באמת מיישמות??
זאת שאלה קשה, שכל אחת ואחד מאתנו צריכה לעשות את חשבון הנפש עם עצמה כדי לברר היכן היא עומדת…

נתחיל מזה שרבים ורבות אינן יודעות אפילו מדוע אנו מציינות את יום האישה, מדוע היום ומה ההיסטוריה שלו. אחסוך מכן סקירה היסטוריונית, ואתמצת למשפט כדי לחבר אתכן. מסופר כי יום האישה מצוין ביום בו התקיימה הפגנה מאוד גדולה של נשים הפועלות במפעל טקסטיל, למען הזכויות שלהן. יום שנזכר ככזה שמאפשר לנו כנשים להשמיע את קולנו ולדרוש את שמגיע לנו. על כן, ברור לנו שיום זה הוא יום פוליטי חשוב ביותר, יום בו צריך להשקיע מחשבה מרוכזת על לאן הגענו כנשים, כמה עוד נחסך מאתנו, אילו דלתות עוד סגורות בפנינו, איזו הכרה לא ניתנת לנו. וכמובן שיש הרבה מה לומר במענה על שאלות אלו.

דבר שמכעיס מאוד לרוב את אותן נשים שמחוברות ליום זה (בניהן אני כמובן), הוא את מה שעשו ליום הזה. בדיוק כמו ליום האהבה או יום האם, גם את יום האישה הצליחו למסחר, ולהפוך אותו ליום בו צריך להדגיש את נוכחות האישה בבית בכך שנקנה לה פרחים, שוקולדים, ניתן לה הנחה על טיפול פנים, על קרם גוף, טיפול מניקור מתנה על כל פדיקור. היום כל רשתות הטיפוח חוגגות בצבע ורוד. כל מי שמחוברת למהות האמתית של יום זה, תמצא את עצמה מאוד כעוסה על התנהלות זאת. להקטין חזרה את האישה לכדי יצור מטופח ולא יותר.

שנה שעברה ביום האישה, תליתי על קירות הסטודיו מידע שאספתי עבורכן על נשים גדולות ביוגה. אחד החטאים הגדולים של ההיסטוריה, הוא שהיא מסופרת על ידי גברים, ומספרת רק על גברים. מצב שיצר אשליה כי אין נשים גדולות בהיסטוריה. היום אנו יודעות שלא כך הדבר. לי היה חשוב שתכירו את כל הנשים שתרמו לכך שהיום אתן מתרגלות יוגה.

אני אישית גדלתי מקצועית בעולם שרובו התפתח בזכות נשים. עשיתי תואר ראשון בחינוך גופני ותנועה בסמינר הקיבוצים, מכללה ש-95% ממנה מנוהלת על ידי נשים, בתושייה רבה ובהצלחה כלכלית, ביצועית וחינוכית רבה. כאשר נכנסים למכללה זאת, מרגישים שהיא מנוהלת על ידי נשים, כי היא מאפשרת לך לצמוח, לחשוב, להתבטא באופנים פוליטיים, חברתיים, יצירתיים וחינוכיים. ובפרט המסלול חינוך גופני, הוא בעל היסטוריה מכובדת יותר.

אלזה גינדלר, הניחה את המשמעות החינוכית שאנו מכירים היום בחינוך גופני והוציאה ממנו את השיטה האלימה. תלמידתה, יהודית בינטר, הקימה את המסלול חינוך גופני בסמינר הקיבוצים. ד"ר לילי ארנפרייד, שהטמיעה את ההתעמלות ההוליסטית שהיום אנו לא יכולות להפריד מהיוגה. ואם בפרט ניגע ביוגה, אז בטח שמעתן על גיתה איינגאר. ואפילו תהילה מקומית; אורית סן גופטה, מייסדת שיטת הויג'ננה, מירה ארצי פדן, מובילת היוגה הנשית בארץ. ואם נלך הכי מקומי שיש, פראנה יוגה מנוהלת על ידי צוות נשים חזק ואיתן, בעלת העסק, מנהלות הסניפים, מרבית עובדות הסטודיו, ואפילו יש רוב מכריע של מורות.

הנשים המצליחות, הנשים שמממשות את חייהן כפי שהן בוחרות, הנשים ששואפות לטפס גבוה, לחקור, לחוות, הן נמצאות בין כולנו. הן אנחנו!

יום האישה והיוגה מתחברים לי יחד, שכן לשניהם יש לי מקום גדול, ממש בתוך הסרעפת שלי. היה לי הרצון שאולי עוד אחת, או שתיים, או אולי יותר, יחשבו על היום הזה בגוון צבעים, ולא רק בצבע ורוד. להבין, שלא תמיד יכולנו אפילו לתרגל יוגה, ועוד להתאים אותה לגוף האישה. ולהבין גם, שרחוקה הנקודה בה נוכל להפסיק להילחם על מקומנו בעולם, כי הפערים הם עוד רחבים מדי.

שאלה שעולה הרבה בראשי בימים האחרונים, לאור המצב החברתי-פוליטי-סביבתי בעולם, ובארץ בפרט, האם אנו באמת חופשיים וחופשיות?
נוח לחשוב שכן… אך האמנם?  אבל זו כבר קושיה לפוסט אחר.

בינתיים נשים יקרות, אני מאחלת לכן ביום אישה זה, שתדעו את המקום שלכן בעולם, שלא תוותרו על דבר שמגיע לכן, שתממשו את עצמכן בדרך שלכן. שהיוגה תהיה לכן כלי למודעות עצמית, לביטחון עצמי, לשקט פנימי ולכבוד לעצמכן, ולמורה, למחנכת, למתרגלת שלידך ולהיסטוריה הנשית שהביאה אותנו עד הלום.

אום, שלום, אהימסה.

***

כתבה: רותם מורדוך מצוות תל אביב

march-suffragettes


    שיחה מהירה

    צור קשר





        

      קידום אתרים אורגני קידום אתרים אורגני